איך לנצח את הפחד מכתיבה בלינקדאין?
ממש רצית לכתוב פוסט בלינקדאין, אבל בראש מתחילות הספקות: על מה בכלל יש לי לכתוב? מי אני בכלל שאכתוב תובנות לאחרים? איזה פדיחות אם המנהלים שלי יראו את זה
תוכן העמוד
ממש רצית לכתוב פוסט בלינקדאין, אבל בראש מתחילות הספקות: על מה בכלל יש לי לכתוב? מי אני בכלל שאכתוב תובנות לאחרים? איזה פדיחות אם יראו את זה בהנהלה של הארגון שלי.
האתגר בכתיבה פוגש אותנו בכל הפלטפורמות, אבל בעצימות רבה יותר כשמדובר ברשת הלינקדאין, רשת המוגדרת כרשת עסקית, בה ההנהלות הבכירות נמצאות, בה המיתוג שלנו כאנשי מקצוע הוא זה שבפרונט.
ההרגשה הזו, היא לא רק שלך. מחסום הכתיבה ותחושת ה-"פאדיחה" מוכרת להרבה מהאנושות. בכתבה הבאה נצלול למה קורה לנו שעוצר אותנו.
אז למה זה בעצם קורה לנו?
המחסום הזה הוא לא מקרי. הוא שילוב של רבדים פסיכולוגיים, לחץ חברתי ולפעמים חוסר ודאות טכנית.
הנה ארבעת החסמים העיקריים שמשאירים אותנו ב-"מצב צפייה":
תסמונת המתחזה: "מי אני בכלל?"
זה הקול הקטן בראש שלוחש לנו שכל מה שיש לנו להגיד הוא מובן מאליו. ההרגשה שרק מנכ"לים או גורואים עם 20 שנות ניסיון, רשאים לחלק תובנות. התחושה היא שאם נכתוב משהו, מישהו "חשוב יותר" יבוא ויחשוף שבעצם אין לנו באמת מושג לגבי הנושא שעליו כתבנו.
הפחד משיפוטיות: "הפדיחה מהקולגות"
באינסטגרם מקסימום נקבל פחות לייקים, אבל בלינקדאין יש הרגשה שכל פוסט הוא "תיק אישי". עולה חשש שהמנהלים או הקולגות במשרד יחשבו ש-"עפנו על עצמנו", או גרוע מכך – השקענו בפוסטים במקום לעבוד וזה יוצר שיתוק אמיתי.
מלכודת הפרפקציוניזם: המרדף אחר ה-"וואו"
יש לנו הרגשה שכל פוסט חייב להיות מאמר אקדמי או תובנה משנת חיים. אם אין לנו משהו גאוני להגיד, נעדיף לשתוק. המחשבה ש-"אם זה לא מושלם, זה לא שווה פרסום" מונעת מאיתנו לשתף דברים פשוטים, אנושיים ויומיומיים שדווקא הם אלו שיוצרים חיבור.
הערפל הטכני: "איך זה נעשה בכלל?"
לפעמים החסם הוא פשוט חוסר היכרות עם חוקי המשחק. איך לכתוב כותרת? האם להוסיף תמונה? האם זה נחשב 'ספאם' לתייג א.נשים? חוסר הידיעה "איך לגשת לזה" גורם לנו לדחות את הכתיבה שוב ושוב ליום שבו "יהיה לנו זמן ללמוד את זה"
רגע לפני שנתייאש, נזכור שהפחד הוא סימן טוב
חשוב לעצור ולהגיד – אם הרגשת את החסמים האלה, זה לא אומר שלא מתאים לך לכתוב. להפך. הפחד הזה הוא ההוכחה הכי טובה לכך שאכפת לך מהמקצועיות שלך, שחשוב לך קהל והשם המקצועי שלך.
אז איך הופכים את האכפתיות הזו לדלק במקום למחסום?
הנה הדרכים הפרקטיות להתמודד:
✨ להפוך את "מי אני" ל-"זה מה שלמדתי" במקום לנסות לחלק תובנות על מה נכון בתחום, לשתף מה עבר עלינו ומה למדנו מזה.
לדוגמא – סיימנו פגישה מעניינת? קראנו מאמר מקצועי? זה הזמן לשתף תובנה אחת קטנה שלקחנו מזה. בשיתוף למידה אין נכון או לא נכון.
✨לנרמל את ה-"פדיחה" מול המנהלים והמנהלות האמת היא שלמנהלים ולמנהלות בדרך כלל יש הערכה להפגנת ידע ונוכחות ברשת. זה גורם לחברה כולה להיראות טוב יותר.
ההמלצה שלנו – התחילו "בקטן". תעשו לייקים, תכתבו תגובות חכמות לפוסטים אחרים בתחום. שתיראו כחלק מהשיחה המקצועית, זה ייראה טבעי לגמרי כשגם תפרסמו פוסט.
✨די לפרפקציוניזם עם "חוק ה-80%" פוסט טוב שפורסם עדיף על פוסט גאוני שנשאר בטיוטות.
ההצעה שלנו להקציב זמן – 15 דקות לכתיבת פוסט. ברגע שהזמן נגמר, לוחצים "פרסם" 🙃 (הגזמנו? טוב, גג לחזור לפוסט עוד פעם אחת לתיקונים קטנים) הלינקדאין הוא רשת חיה, והאותנטיות, מוערכת יותר מהשלמות.
✨לפשט את הצד הטכני – אין צורך במומחיות בעיצוב גרפי.
הצמדות למבנה פשוט יכול לעזור מאוד:
- שורה ראשונה שתופסת את העין (שאלה או עובדה מעניינת)
- כמה משפטים קצרים עם רווחים ביניהם
- שאלה בסוף כדי לעורר דיון
חשוב לזכור: הצעד הראשון הוא הכי קשה
שנסכם?
הפחד לכתוב בלינקדאין הוא טבעי, אבל הוא גם המחסום שעומד בינך לבין ההזדמנות הבאה שלך.
הפיד של לינקדאין מחפש שיתופים אמיתיים וגילוי של ידע וניסיון. הקול שלך חשוב והוא יכול להיות הערך המוסף שמישהו אחר זקוק לו בדיוק עכשיו.
לפעמים צריך פשוט לקפוץ למים כדי לגלות שהמים לא כל כך עמוקים ומפחידים ושבעצם השחייה שלך מעולה 😊
אולי יעניין אותך גם:
3 טיפים לשגרירי לינקדאין שעושים את העבודה
4 דרכים פשוטות לחידוש קשרים בלינקדאין
להצטרפות לקהילת לינקדאין של Ewise >>