אלעד ערב טוב מה נשמע

אבל קודם תקציר – הקלטת הווטסאפ המקורית התפרסמה לראשונה ברחבי הטיקטוק והווטסאפ כבר לפני כמה חודשים, ונשמע בה עובד עם  שמסביר למה הוא לא יכול להגיע לעבודה. אבל זה התפוצץ ממש רק באמצע נובמבר, כאשר המוזיקאי עודד דוידוב חיבר למילים את המנגינה של The Sound of Silence של סיימון וגרפונקל. שיר שהוקלט אי שם ב-1964, לא בדיוק הדור של משתמשי הטיקטוק.

כמה זה התפוצץ? זה פשוט בכל מקום. מארץ נהדרת, חיילים באמצע עזה, האקדמיה לעברית, סלבז ואפילו דובר צה"ל זכה לשיר את זה בגרסת AI כמובן. זה פשוט בכל מקום, מזומזם עך ידי כל הגילאים וכל המגזרים.

אז מה סוד הקסם? ואיך זה קשור לשיווק?

נתחיל מהמבטא הערבי הכבד. זה אולי גזעני, אבל זה מצחיק. מאותה סיבה צחקנו משדרנית הטלויזיה המצרית, ולזכותנו ייאמר שצחקנו גם כאשר אילון לוי חיקה ישראלים מדברים באנגלית. זה מצחיק, כי זה מאפשר לנו רגע "להתחפר" בזהות שלנו. אנחנו לא אזרחי העולם, אנחנו ישראלים שמדברים במבטא כבד, או ערבים שעושים טעויות בעברית.

אבל יש פה קצת יותר – הטעויות הן לא סתם טעויות, הן גאוניות ממש. יכלו בקלות לככב כמשחקי מילים בספר של מאיר שלו. נחש אותי נחש, במקום נשך זה הברקה.  קרס אותי קרץ זה נפלא כיוון שקרץ בערבית זה עקץ. זה כמו טעויות של ילדים שעומד מאחוריהן הגיון שפתי כשלהו שהופך אותן למבריקות.

הסיטואציה היא מראש מצחיקה. מי מאיתנו לא היה באיזשהו צד של השיחה הזו פעם? זה שממציא/ה תירוצים הזויים או זה שמקבל/ת אותם. זו סיטואציה כ"כ אנושית, כ"כ מוכרת. נכון בכל קמפיין אנחנו מחפשים איזו תובנה? איזו סיטואציה מוכרת? הנה היא מול העיניים שלנו.

ומעל הכל נמצאת המוזיקה. השיר הזה הוא אולי הלהיט הגדול ביותר של סיימון וגרפונקל. יש בו משהו קליט, אבל גם מנחם ונעים. הוא קל לזמזום, ולא סתם הוא שומר על רלבנטיות לאורך השנים.

כל זה נכון, אבל זה עדיין לא מסביר את הויראליות המטורפת.

יש משהו בנקודת הזמן המיוחדת הזו שבה זה התאים פשוט בול, וכאן גם נכנס החלק השיווקי.

• הומור – כבר חודשיים לא באמת צחקנו. אולי גיחכנו מול פוסט שנון, אולי חייכנו קצת, אבל צחוק אמיתי, משוחרר וחסר עכבות היה חסר לנו. אנחנו עם שחי על הומור ודאחקות, וזו תזכורת לזה שגם בימים קשים – אנחנו צמאים להומור.
  
  
• נוסטלגיה – הרבה מחקרים הראו שבתקופות קשות ישנה נטייה להתרפק על נוסטלגיה, לחזור לעבר. השיר משנות ה-60' מאפשר לנו בדיוק את זה, וכך גם הסיטואציה הפשוטה והביתית של הישיבה תחת העץ.
  
  
• נורמליות – וזו אולי הנקודה החמקמקה והחשובה ביותר. זה לא סתם מבטא זר, זה מבטא ערבי. זה המבטא של אלה שאנחנו נלחמים בהם עכשיו, אבל גם של השכנים שלנו, של החברים שלנו. לצחוק על זה בחיבה, ולא בלעג, בהסתלבטות כמו שמסתלבטים על חברים, נותן לנו תקווה לעולם נורמלי, לעתיד של תקווה. למשהו נורמלי.
  
  

ולעולם השיווק – כאשר מותגים מדברים עכשיו עם הלקוחות שלהם, הם צריכים להבין לעומק מה הצרכים שלהם, הגלויים והסמויים. מה מצב הרוח הלאומי ומה הסנטימנט הציבורי. ואלו הולכים ומשתנים כל הזמן. אם בהתחלה היינו מפוחדים ומבולבלים, אז מסרים של "ביחד ננצח" התאימו, עכשיו אנחנו כנראה נמצאים במקום אחר. אנחנו מחפשים משהו להתרפק עליו, לצחוק בלי רגשות אשם, מחפשים נורמליות ותקווה.